Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות ביכורים פרק ג

א) הביכורים ניתנין לאנשי משמר, והן מחלקין אותן ביניהן כקודשי המקדש. וכבר ביארנו, שהן קרויין תרומה; ולפיכך זר שאכל ביכורים בכל מקום, חייב מיתה בידי שמיים -- והוא שיאכל אותן, מאחר שנכנסו לחומת ירושלים.

ב) היו מקצתן בפנים, ומקצתן בחוץ -- זה שבפנים, חייבין עליו מיתה; והרי הוא הקדש לכל דבריו. וזה שבחוץ, הרי הוא כחולין לכל דבריו.

ג) כוהן שאכל ביכורים חוץ לירושלים, מאחר שנכנסו לפנים מן החומה -- לוקה מן התורה, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך... ותרומת ידך" (דברים יב,יז): והן הביכורים, כמו שביארנו בהלכות תרומה.

ד) וכן אם אכלן הכוהן בירושלים, קודם הנחה בעזרה -- לוקה מן התורה, כמי שאכלן בחוץ: לפי שהן טעונין הנחה בעזרה, שנאמר "והנחתו לפני מזבח ה' אלוהיך" (ראה דברים כו,י). [ד] ומשהניחן המביא אותן בעזרה -- הותרו לכוהן, ואף על פי שעדיין לא התוודה עליהן: שאין הקריאה מעכבת אכילתן. וביכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו, מותרין באכילה.

ה) אכילת ביכורים, כאכילת תרומה לכל דבריו: ויתר בביכורים, שהן אסורין לאונן, וטעונין הבאת מקום; וכוהן טהור שאכל ביכורים טמאים -- לוקה, כשם שלוקה ישראל טהור שאכל מעשר שני שנטמא: מה שאין כן בתרומה.

ו) ומניין שהביכורים אסורין לאונן, שהרי נאמר בהן "ושמחת בכל הטוב" (דברים כו,יא), מכלל שהוא חייב לאוכלן בשמחה, לא באנינות; והאוכלן באנינות, מכין אותו מכת מרדות.

ז) הביכורים טעונין כלי, שנאמר "ושמת בטנא" (דברים כו,ב); ומצוה מן המובחר, להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו. ואם הביא בכלי אחד, יצא: ולא יביאם בערבוב -- אלא שעורים מלמטה, וחיטים על גביהן, וזיתים על גביהן, ותמרים על גביהן, ורימונים על גביהן, ותאנים למעלה מן הכול; ויהיה דבר אחר מפסיק בין מין ומין, כגון הוצין וחלף, או עלין וכיוצא בהן. ומקיף לתאנים, אשכולות של ענבים מבחוץ.

ח) הביאם בכלי מתכות -- נוטל הכוהן הביכורים, וחוזר הכלי לבעליו. ואם הביאם בסלים של ערבה וחלף וכיוצא בהן, הרי הביכורים והסלים לכוהנים; ואם נטמאו הביכורים, אין הסלים לכוהנים.

ט) כשהיו מביאין את הביכורים, היו מביאין בידם תורין ובני יונה; וכן היו תולין מצידי הסלים תורין ובני יונה, כדי לעטר את הביכורים. אלו שעם הסלים, היו קרבים עולות; ואלו שבידיהן, היו ניתנין לכוהנים.

י) מצות עשה להתוודות על הביכורים במקדש, בשעה שמביאן -- מתחיל וקורא "הגדתי היום לה' אלוהיך, כי באתי אל הארץ..." (דברים כו,ג), "ארמי אובד אבי" עד שגומר כל הפרשה, עד "אשר נתת לי, ה'" (דברים כו,ה-י). ואין קורין אותה אלא בלשון הקודש, שנאמר "וענית ואמרת" (דברים כו,ה), בלשון הזאת.

יא) בראשונה, כל מי שהיה יודע לקרות, קורא; וכל מי שאינו יודע לקרות, מקרין אותו: נמנעו אלו שאין יודעין לקרות מלהביא, כדי שלא ייכלמו. התקינו בית דין שיהיו מקרין את מי שהוא יודע, כמי שאינו ידוע.

יב) המביא את הביכורים -- יש לו רשות ליתנם לעבדו וקרובו בכל הדרך, עד שמגיע להר הבית. הגיע להר הבית, נוטל הסל על כתפו הוא בעצמו -- ואפילו היה מלך גדול בישראל; ונכנס עד שמגיע לעזרה, וקורא ועודהו הסל על כתפו, "הגדתי היום לה' אלוהיך, כי באתי אל הארץ, אשר נשבע ה'..." (דברים כו,ג). ומוריד הסל מעל כתפו, ואוחז בשפתיו; והכוהן מניח ידיו תחתיו ומניף, וקורא "ארמי אובד אבי, ויירד מצריימה..." (דברים כו,ה) עד שגומר. ומניחו בצד המזבח בקרן דרומית מערבית, בדרומה של קרן; וישתחווה, וייצא.

יג) ומניין שהביכורים טעונין תנופה, שנאמר "ולקח הכוהן הטנא, מידך" (דברים כו,ד), לרבות הביכורים לתנופה. וכשם שטעונין תנופה, כך טעונין קרבן שלמים ושיר: שנאמר בהן "ושמחת בכל הטוב" (דברים כו,יא), ולהלן אומר ברגלים "ושמחת, בחגך" (דברים טז,יד) -- מה שמחת החג בשלמים, אף כאן בשלמים. ואין הקרבן מעכב. [יג] ואימתיי קורין בשיר עליהן, כשיגיע לעזרה, מתחילין היו הלויים, וקוראין "ארוממך ה', כי דיליתני" (תהילים ל,ב).

יד) הביכורים טעונין לינה. כיצד, הביא ביכוריו למקדש, וקרא, והקריב שלמיו -- לא ייצא באותו היום מירושלים, לחזור למקומו: אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו, שנאמר "ופנית בבוקר, והלכת לאוהליך" (דברים טז,ז), כל פונות שאתה פונה מן המקדש לכשתבוא לו, לא יהיו אלא בבוקר.

טו) נמצאת אומר, שהביכורים טעונין שבעה דברים -- הבאת מקום, וכלי, וקריאה, וקרבן, ושיר, ותנופה, ולינה שם בירושלים.

---

הלכות ביכורים פרק ד

א) כל המביא ביכורים, טעון קרבן ושיר ותנופה ולינה; אבל הוידוי אינו שווה בכול -- לפי שיש שחייבין להביא ביכורים, ואינן קוראין עליהן. [ב] ואלו מביאין, ולא קוראין: האישה; והטומטום והאנדרוגינוס -- לפי שהם ספק אישה, ואין יכולין לומר "אשר נתת לי, ה'" (דברים כו,י).

ב) וכן האפיטרופין והעבד והשליח אינן קוראין, לפי שאינן יכולין לומר "אשר נתת לי, ה'" (דברים כו,י). [ג] אבל הגר מביא וקורא -- לפי שנאמר לאברהם "אב המון גויים נתתיך" (בראשית יז,ה), הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם הייתה השבועה תחילה שיירשו בניו את הארץ. וכן כוהנים ולויים מביאין וקוראין, מפני שיש להן ערי מגרש.

ג) [ד] הקונה שני אילנות בתוך של חברו, מביא ואינו קורא -- לפי שהדבר ספק אם יש לו קרקע, או אין לו. וכיצד עושה, מקדיש אותן תחילה לבדק הבית -- מפני שהן ספק חולין, ואין מכניסין חולין לעזרה; והכוהן פודה אותן מיד ההקדש, ואחר כך אוכלן. ומפריש מהן תרומה ומעשרות, מפני שהן ספק חולין; ונותן המעשרות שלהן לכוהנים, שמא ביכורים הן ואסורין לזרים. ואינו מביא אותן בעצמו, אלא משלח אותן ביד שליח -- כדי שלא תעכב אותן הקריאה מלאוכלן: שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק, הקריאה מעכבת בו.

ד) [ה] הפריש ביכוריו, ומכר שדהו -- מביא ואינו קורא: שאינו יכול לומר "אשר נתת לי, ה'" (דברים כו,י), שהרי אין לו. והלוקח אינו חייב להפריש ביכורים אחרים מאותו המין, שכבר הפריש ממנו המוכר; ואם הפריש, מביא ואינו קורא. אבל ממין אחר, מפריש ומביא וקורא.

ה) [ו] המוכר את שדהו לפירות, הלוקח מביא ואינו קורא -- שקניין פירות אינו כקניין הגוף. אבל מביא אדם מנכסי אשתו ביכורים, וקורא -- אף על פי שאין לו גוף הקרקע, שנאמר בהן "אשר נתן לך ה' אלוהיך, ולביתך" (דברים כו,יא): אף על פי שמתה אשתו אחר שהפריש, והוא בדרך -- מביא וקורא.

ו) [ז] המוכר שדהו או שמכר אילנות וקרקען, בזמן שהיובל נוהג -- הרי זה מביא וקורא ביובל ראשון בלבד, שעדיין לא סמכה דעתו של מוכר שתחזור לו הקרקע; אבל אם חזר ומכרה ביובל שני, הרי זה מביא ואינו קורא -- שהרי סמכה דעתו שאין לו אלא הפירות, וקניין פירות אינו כקניין הגוף.

ז) [ח] הפריש ביכורים וחלה, והרי הוא מסוכן -- זה שראוי ליורשו מביא, ואינו קורא; הפריש ביכוריו, ושילחן ביד אחר, ומת השליח בדרך -- אף על פי שחזר הוא והביאן, אינו קורא, שנאמר "ולקחת... ובאת" (דברים כו,ב-ג), עד שתהיה לקיחה והבאה כאחד.

ח) [ט] הפריש ביכוריו, ואבדו קודם שיגיע להר הבית, והפריש אחרים תחתיהן -- מביא השניים, ואינו קורא: לפי שאינו יכול לומר "את ראשית פרי האדמה" (דברים כו,י), לפי שאינן ראשית. ואלו השניים, אין חייבין עליהן חומש כביכורים. [י] הביא ביכוריו, ונטמאו בעזרה -- נופץ אותן שם, ואינו קורא.

ט) [יא] הביא ביכוריו מאחד מן המינים, וקרא, וחזר והביא ביכורים ממין אחר -- אינו קורא עליהן, שנאמר "הגדתי היום לה' אלוהיך" (דברים כו,ג), פעם אחת בשנה הוא מגיד, ואינו מגיד וחוזר ומגיד בשנה אחת.

י) [יב] הפריש ביכוריו, ויבש המעיין, או שנקצץ האילן -- מביא ואינו קורא: לפי שזה כמי שאין לו קרקע, שהרי אבדה. [יג] המביא ביכורים מאחר חג הסוכות, ועד חנוכה -- אף על פי שהפרישן קודם החג, מביא ואינו קורא, שנאמר "ושמחת בכל הטוב" (דברים כו,יא), ואין קריאה אלא בשעת שמחה מחג השבועות עד סוף חג הסוכות. ושאר כל המביאין חוץ מאלו -- מביאין, וקוראין.

יא) [יד] הביכורים, והתרומות, והחלה, והקרן והחומש, ומתנות בהמה -- הם נכסי הכוהן; יש לו לקנות מהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו, והאישה בכתובתה, וקונה בהן ספר תורה: [טו] אף על פי שהביכורים והתרומות, אסורין להיאכל לזרים.

יב) אף על פי שהביכורים עולין באחד ומאה, כתרומה -- אם נתערבו בחולין בירושלים, אסורין בכל שהן במינן כמעשר שני: מפני שהוא מקום אכילתן, עשו אותן כדבר שיש לו מתירין. ואף על פי שהביכורים אסורין לזרים, אף בירושלים -- הרי הן אוסרין בכל שהן. אפילו זרע הביכורים, אחר שנכנסו לירושלים -- הרי הגידולין אסורין; ואוסרין בכל שהן, אם נתערבו בירושלים. אבל הזורע ביכורים, קודם שייכנסו לירושלים -- הגידולין חולין.

יג) [טז] כיצד מעלין את הביכורים, כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד, כדי שלא יעלו יחידים, שנאמר "ברוב עם, הדרת מלך" (משלי יד,כח). ובאין ולנין ברחובה של עיר, ולא ייכנסו לבתים -- מפני אוהל הטומאה; ובשחר הממונה אומר, "קומו ונעלה ציון, אל ה' אלוהינו" (ירמיהו לא,ה).

יד) והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב; ועטרה של זית בראשו, להודיע שהביכורים משבעת המינין. והחליל מכה לפניהם, עד שהם מגיעין קרוב לירושלים. והם הולכין בכל הדרך, וקוראין "שמחתי באומרים לי, בית ה' נלך" (תהילים קכב,א); ולא היו מהלכין כל היום, אלא שתי ידות בלבד.

טו) הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהן שלוחין להודיע לאנשי ירושלים. ועיטרו את ביכוריהם, ופירכסו אותם; ואם היה להם לח ויבש, מראין את הלח מלמעלה. והפחות והסגנים והגזברים, יוצאין לקראתן מירושלים -- לפי הבאין הן יוצאין: אם באו אנשים הרבה, יוצאין לקראתן רבים; ואם מעט, מעט. ומשייכנסו כולן בשערי ירושלים, יתחילו לקרות "עומדות, היו רגלינו, בשערייך, ירושלים" (תהילים קכב,ב).

טז) [יז] כל בעלי אומנייות שבירושלים, עומדין מפניהם ושואלין בשלומם, אחינו אנשי מקום פלוני באתם לשלום; והם מהלכין בתוך ירושלים, והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית.

יז) הגיעו להר הבית, נטל כל אחד ואחד סלו על כתפו, ואומרין "הללו יה, הללו אל בקודשו..." עד "כל הנשמה, תהלל יה; הללו יה" (תהילים קנ); והם מהלכים בהר הבית, וקוראין עד שמגיעין לעזרה. הגיעו לעזרה, דיברו הלויים בשיר "ארוממך ה', כי דיליתני..." (תהילים ל,ב).

---

הלכות ביכורים פרק ה

א) מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכוהן, שנאמר "ראשית עריסותיכם, חלה תרימו תרומה" (במדבר טו,כ). וראשית זו, אין לה שיעור מן התורה -- אפילו הפריש כשעורה, פטר את העיסה; והעושה כל עיסתו חלה, לא עשה כלום -- עד שישייר מקצת.

ב) ומדברי סופרים שמפרישין אחד מעשרים וארבעה מן העיסה, כדי שיהיה בה כדי מתנה לכוהן, שנאמר "תיתן לו" (דברים יח,ד), תן לו דבר הראוי ליתנו מתנה. והנחתום העושה למכור בשוק, מפריש אחד מארבעים ושמונה -- לפי שעיסתו מרובה, יש בשיעור זה כדי מתנה.

ג) העושה עיסה למשתה בנו -- אף על פי שהיא מרובה, מפריש אחד מעשרים וארבעה: שלא לחלוק בעיסת בעל הבית. והנחתום שעשה עיסה קטנה, מפריש אחד מארבעים ושמונה -- שלא לחלוק בעיסת הנחתום.

ד) נטמאת העיסה, בשוגג או באונס -- מפריש אחד מארבעים ושמונה; ואם טימאה בזדון, מפריש אחד מעשרים וארבעה -- כדי שלא יהיה חוטא נשכר. וחלה טמאה לכוהן להסקה, כתרומה טמאה.

ה) אין חייבין בחלה מן התורה -- אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "והיה, באכולכם מלחם הארץ..." (במדבר טו,יט); ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר "בבואכם אל הארץ" (במדבר טו,יח), ביאת כולכם, ולא ביאת מקצתכם. לפיכך חלה בזמן הזה, אפילו בימי עזרא, בארץ ישראל -- אינה אלא מדבריהם, כמו שביארנו בתרומה.

ו) פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ, חייבין בחלה; ופירות הארץ שיצאו חוצה לארץ, פטורין: שנאמר "אשר אני מביא אתכם שמה" (במדבר טו,יח) -- שמה אתם חייבין, בין על פירות הארץ בין על פירות חוצה לארץ.

ז) מפרישין חלה בחוצה לארץ מדברי סופרים, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ואין מביאין חלות חוצה לארץ לארץ, כשם שאין מביאין תרומה וביכורים משם; ואם הביא -- מניח אותה עד ערב הפסח, ותישרף כתרומה.

ח) שלושה דינין לחלה, בשלוש ארצות: כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב -- מפרישין בה חלה אחת כשיעור, והיא נאכלת לכוהנים.

ט) ושאר ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצריים ולא החזיקו בה עולי בבל, שהיא מכזיב ועד אמנה -- מפרישין בה שתי חלות: האחת נשרפת, והאחת נאכלת. ומפני מה מפרישין בה שתי חלות, מפני שהחלה הראשונה טמאה -- שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא, וקדושה ראשונה בטלה משגלו; והואיל והיא ארץ ישראל -- מפרישין בה חלה אחד מארבעים ושמונה, ושורפין אותה.

י) ומפרישין חלה שנייה, ונותנין אותה לכוהן לאוכלה -- כדי שלא יאמרו, תרומה טהורה נשרפת: שהרי נשרפה הראשונה, אף על פי שלא נטמאת טומאה ידועה לכול. וזו השנייה, אין לה שיעור, אלא כל הרוצה, מפריש -- מפני שהיא מדבריהם.

יא) וכל הארץ מאמנה ולחוץ, בין בסוריה בין בשאר הארצות -- מפרישין שתי חלות: אחת לשריפה, כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת; ואחת לאכילה, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. והואיל וזו וזו מדבריהם, מוטב לרבות בנאכלת; לפיכך של שריפה, אין לה שיעור אלא כל שהוא, ושל אכילה, אחד מארבעים ושמונה. וזו של אכילה, מותרת לזבים ולזבות; ואין צריך לומר לשאר טמאים.

יב) [ט] בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה, מפני טומאת המת -- מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל, אחד מארבעים ושמונה, ושורפין אותה, מפני שהיא טמאה; ויש לה שם עיקר מן התורה. ומכזיב עד אמנה -- מפרישין שנייה לכוהן לאכילה, ואין לה שיעור: כשהיה הדבר מקודם.

יג) [י] חלת חוצה לארץ -- אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועיקר חיובה מדבריהם -- אינה אסורה באכילה, אלא על כוהן שטומאה יוצאה עליו מגופו: והם בעלי קריין, וזבים, וזבות, ונידות, ויולדות, ומצורעין. אבל שאר הטמאים במגע שאר הטומאות, אפילו טמאי מת -- מותרים לאוכלה.

יד) לפיכך אם היה שם כוהן קטן בחוצה לארץ, בין בסוריה בין בשאר ארצות, ורצה להפריש חלה אחת -- מפריש אחד מארבעים ושמונה; והיא נאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי, או לקטנה שעדיין לא ראתה נידה. ואינו צריך להפריש שנייה לאש.

טו) [יא] וכן אם היה שם כוהן גדול שטבל משכבת זרעו, או מזיבתו -- אף על פי שלא העריב שמשו, ואף על פי שהוא טמא מת -- הרי זה מותר לאכול החלה הראשונה, ואינו צריך להפריש שנייה בחוצה לארץ.

טז) [יב] כל המפריש חלה מברך תחילה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה, בין בארץ, בין בחוצה לארץ; וכשם שמברך על הטהורה, כך מברך על הטמאה. לפיכך אין האיש הערום מפריש חלה, שאינו יכול לברך; אבל האישה הערומה שישבה וכל פניה טוחות בקרקע, מברכת ומפרשת חלה.

יז) [יג] הנידה וכיוצא בה, מברכת ומפרשת חלת חוצה לארץ -- שאינה מוזהרת על מגעה, אלא על אכילתה. ואם היה שם כוהן קטן, או כוהן שטבל, שהיא מותרת לו לאכילה, כמו שביארנו -- הרי זה מותר לאוכלה עם הזר על שולחן אחד: לפי שאינה מדמעת, ואפילו נתערבה שווה בשווה. ונותנין אותה לכוהן עם הארץ, מפני שהיא טמאה באוויר ארץ העמים. ואין בה משום כוהן המסייע במתנותיו, שהוא אסור. ואם רצה לאכול תחילה, ואחר כך יפריש החלה בחוץ לארץ -- מותר: שאין עיקרה אלא מדבריהם.

יח) [יד] החלה נקראת תרומה. לפיכך אינה ניטלת אלא מן המוקף, כתרומה; ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא, לכתחילה. [טו] וכל שאמרנו בתרומה, לא יתרום ואם תרם אינה תרומה -- כך בחלה. וכל שאינו אוכל תרומה, אינו אוכל חלה; וכל האוכל תרומה, אוכל חלה. [טז] הסומה והשיכור, מפרישין חלה לכתחילה -- שאין בעיסה רע ויפה, כדי שיכוונו ויפרשו מן היפה.

יט) [ו,א] הלוקח מן הנחתום מפריש מן החמה על הצוננת, ומן הצוננת על החמה -- אפילו מדפוסין הרבה.